לפנות לעזרה זו לא חולשה זו האחריות שלכם כלפי המשפחה והחברים.
אתמול קראתי על מותו של דניאל אדרי והלב שלי נשבר.
דניאל היה בן עשרים וארבע בלבד. הוא איבד שני חברים בפסטיבל נובה, נלחם בעזה ובלבנון, נחשף למראות קשים, עד שהכאב הפך לגדול מדי.
הוא נמצא ללא רוח חיים בתוך רכב ביער ביריה, לאחר ששם קץ לחייו.
אני יודע עד כמה פוסט־טראומה היא חוויה קשה וכואבת. אני פוגש את החיילים האלה בקליניקה ובימי עיבוד שאני מנחה לאחר סבבי לחימה, אני שומע מהם מקרוב את מה שהם נושאים איתם, את הדריכות שלא מרפה, את החרדות והתקפי החרדה, את הפלאשבקים והחלומות הקשים שמחזירים אותם שוב ושוב אל רגעי הטראומה. אני רואה את הקושי להירדם ולישון, את העייפות המצטברת, את העצבנות והתפרצויות הזעם, ואת המחיר הכבד שזה גובה במערכות היחסים עם בני ובנות הזוג, הילדים, המשפחה והחברים. אני יודע כיצד זה פוגע בתחושת הביטחון, בשליטה ובשמחת החיים. אבל אולי הכאב העמוק מכול הוא תחושת הבדידות. התחושה שאף אחד לא באמת יבין, שמשהו בהם פגום, לצד בושה ותחושת חולשה. והאמת היא הפוכה לגמרי, אלה אינם אנשים חלשים, אלא גיבורים שמתמודדים לבד חוויות קשות מידי.
כמטפל, הכתבה הזו טלטלה אותי, המחשבה הראשונה שעלתה בי היא שאם רק הייתי פוגש אותו ומדבר איתו הייתי יכול להציל אותו. הלב מסרב להפסיק לחשוב על דניאל ועל עוד רבים כל כך שאפשר היה אולי להגיע אליהם בזמן ולהציל אותם. ומה שהכי קשה זו הידיעה שיש סביבנו היום אלפי חיילים ואנשים שממשיכים לתפקד כלפי חוץ, אך בפנים נושאים פצע כואב ופתוח. אנשים שמתמודדים עם חרדות, התקפי חרדה, דריכות, פלאשבקים, חוסר שינה, עצבנות, ניתוק רגשי, עצב עמוק ותחושת בדידות. רבים מהם משתיקים את כל זה בשם כדי לא להראות "חלשים" אבל חשוב לי לומר את זה באופן חד משמעי, פוסט טראומה אינה מחלה, אתם לא שבורים, לא מקולקלים ובטח לא חלשים, אתם אנשים נורמליים שעברו חוויות לא נורמליות. הגוף והנפש שלכם מגיבים בדיוק כפי שמערכת הישרדות אמורה להגיב לאחר איום קיצוני.
הבעיה מתחילה כאשר מערכת ההישרדות הזו לא יודעת לכבות את עצמה. מה שנועד להגן עלינו בזמן סכנה ממשיך לפעול גם כשהאירוע כבר הסתיים. המוח חושב שעדיין יש סכנה והוא ממשיך להיות דרוך ולחפש איום, והאדם מרגיש כאילו הוא עדיין שם, גם שנים אחרי. כאן בדיוק אפשר לעזור. טיפול נכון מאפשר למערכת העצבים להבין שהאירוע נגמר, שהסכנה חלפה, ושאפשר לחזור לביטחון.
לאט ובהדרגה אפשר לחזור לנשום, לישון, להרגיש ביטחון, שליטה, רוגע, שמחה, להיות נוכחים ולחיות חיים מלאים ונורמליים. אם אתם מרגישים לבד, חשוב שתדעו שאתם ממש לא. החיילים החזקים ביותר, גם ביחידות המובחרות ביותר, פונים היום לטיפול. לא משום שהם חלשים, אלא משום שהם מספיק בטוחים בעצמם כדי לבקש עזרה. הם עושים את זה למען בני ובנות הזוג שלהם, הילדים, המשפחה והחברים. גם אם ניסיתם טיפול בעבר והוא לא עזר, זה לא אומר שאתם מקרה אבוד, זה רק אומר שעדיין לא מצאתם את הדרך שמתאימה לכם. יש עוד שיטות, עוד מטפלים, ועוד אפשרויות. בבקשה אל תוותרו. אל תישארו עם זה לבד. תדברו, תשתפו, תאפשרו למישהו להושיט לכם יד. אם המאמר הזה נוגע בכם, ואם אתם מכירים מישהו שהוא יכול לגעת בו, שתפו אותו. זה לא עוד טקסט. זו יכולה להיות תקווה עבור מישהו שזקוק לה ממש עכשיו.
חשוב שתדעו - אפשר להשתחרר מטראומה ומחרדה ולחזור לחיים נורמליים
אני רואה את זה קורה שוב ושוב בקליניקה שלי.
מוזמנים לפנות אליי ולהתייעץ
באהבה
מור