
בעבודה שלי בקבוצות עיבוד עם חיילים, וגם בקליניקה, יוצא לי לפגוש שוב ושוב אנשים שחוו טראומה.
לפעמים מדובר באירועים קיצוניים וברורים - לחימה, תאונה, אובדן, פציעה.
ולפעמים אלו דווקא אירועים “קטנים” יותר, כאלה שאנשים נוטים להמעיט בערכם: עלבון חוזר, חרם חברתי, צעקות של הורה בילדות, פרידה כואבת או חוויה מתמשכת של חוסר ביטחון. הבעיה המרכזית בטראומה היא לא רק מה שקרה, אלא מה שלא עבר עיבוד.
טראומות שלא מעובדות בצורה נכונה דומות לאפליקציות פתוחות בטלפון.
גם אם אנחנו לא רואים אותן, הן ממשיכות לרוץ ברקע.
הן גוזלות אנרגיה, מחלישות את “הסוללה” הפנימית שלנו, ופוגעות באיכות החיים, לפעמים בלי שנהיה מודעים בכלל לקשר.
הרבה פעמים אנשים חווים חרדות, דריכות, חוסר שקט, פגיעה בביטחון העצמי, קשיים בקשרים, בעבודה או בקבלת החלטות, מבלי להבין שהמקור נמצא באירוע מהעבר שלא קיבל סגירה. טראומה פועלת במוח כמו סרט שלא הסתיים.
בניגוד לזיכרון רגיל, שיש לו התחלה, אמצע וסוף, טראומה נשמרת כחוויה פתוחה.
המוח לא מבין שהאירוע נגמר, ולכן ממשיך להפעיל את מערכת ההישרדות כאילו הסכנה עדיין כאן. זו הסיבה שאדם יכול להרגיש תגובות גופניות ורגשיות חזקות גם כשהוא יושב בבית, בעבודה או עם המשפחה.
הגוף מגיב, לא כי משהו רע קורה עכשיו, אלא כי המוח עדיין תקוע שם.
כדי לעבד ולשחרר טראומה, אחד העקרונות החשובים ביותר הוא לתחום אותה בזמן.
לעזור למוח להבין שלאירוע היה רצף ברור:
הרבה אנשים זוכרים היטב את האמצע, את הכאב והעוצמה,
אבל מתקשים למצוא את הסוף.
וכשאין סוף - אין שחרור. ברגע שאנחנו מצליחים להגדיר סוף לאירוע, משהו עמוק משתנה.
הטראומה מפסיקה להיות גוש מעורפל של כאב שמציף בכל רגע,
והופכת לזיכרון ששייך לעבר, המוח מקבל סוף סוף את המידע החסר:
זה נגמר, אני בטוח, אפשר להרפות, כשזה קורה, מערכת העצבים מתחילה להירגע, הנשימה משתנה, הדריכות יורדת,
והגוף מפסיק לפעול ממצב חירום מתמשך.
ההבנה שאפשר לעבד טראומות, לשחרר אותן ולחזור לחיים נורמליים,
לחיות עם יותר רוגע, ביטחון וחופש פנימי היא צעד משמעותי בדרך לריפוי.
העבר לא חייב להמשיך לנהל את ההווה.
כשהטראומה מקבלת סוף - החיים יכולים להתחיל מחדש.